מיגרנה היא כאב ראש בעוצמה בינונית עד חזקה עם מאפיינים ייחודיים, השונה מכאב ראש רגיל. לרוב מדובר בכאב פועם, לעיתים בצד אחד של הראש. ההתקפים מלווים לעיתים קרובות בבחילות, רגישות לאור ולרעש, ולעיתים גם בתסמינים מקדימים כמו הבזקי אור או הפרעות תחושה. התקף מיגרנה יכול להימשך שעות ואף ימים, ומשפיע באופן משמעותי על איכות החיים. כיום הטיפול במיגרנה כולל שילוב של משככי כאבים להקלה בזמן התקף, לצד טיפולים מניעתיים שמטרתם להפחית את תדירות וחומרת ההתקפים.
מחקר חדש בהובלת חוקרים מסורוקה ואוניברסיטת בן גוריון נערך בקרב מאות סובלים ממיגרנה בדרום הארץ, ומציע הסבר חדש למה חלקנו פשוט "תקועים" ולא מצליחים להתחיל להתאמן, ואיך אפשר לשבור את המעגל הזה.
רבים מכירים את ההמלצה הזו יכולה להרגיש כמו בדיחה גרועה. איך אפשר לצאת לריצה או ללכת לחדר כושר כשהראש פועם, האור מסנוור וכל תנועה קטנה מחמירה את המצב?
הפרדוקס של המיגרנה והספורט מצד אחד, ידוע שפעילות גופנית מתונה יכולה להיות אחת התרופות הטבעיות הטובות ביותר למניעת מיגרנה. מצד שני, המיגרנה עצמה היא זו שמונעת מאיתנו לפעמים להיות פעילים.
במחקר נמצא כי אנשים שהצליחו להתאמן לפחות שעתיים בשבוע סבלו ממיגרנה קלה יותר: פחות ימי כאב: רק 3 ימי מיגרנה בחודש בממוצע, לעומת 5 ימים אצל מי שלא התאמן. פחות תרופות: ירידה משמעותית בשימוש בכדורים להפסקת התקף (טריפטנים). איכות חיים טובה יותר: תחושת שביעות רצון גבוהה יותר מהחיים ופחות שחיקה בעבודה.
אז למה לא כולם עושים את זה?
נתוני המחקר חשפו תופעה מעניינת: לאנשים הסובלים מ-4 ימי מיגרנה בחודש ומעלה, יש סיכוי של פחות מ 50% להצליח להתמיד בפעילות גופנית מתונה. זהו "מעגל קסמים": המיגרנה לא מאפשרת למטופלים להיות פעילים גופנית, והיעדר הפעילות (יחד עם דכדוך ומתח שנלווים לכאב) גורם למיגרנה להחמיר. אנשים הסובלים ממיגרנה בתדירות גבוהה לכודים בתוך המעגל, ואינם יכולים לצאת ממנו.
המחקר בהובלת ד"ר עידו פלס, מהמרכז למחקרים קליניים בסורוקה ופרופ' גל איפרגן, מנהל המחלקה לנוירולוגיה בסורוקה מציע לשבור את המעגל באמצעות גישור תרופתי לפעילות- PEPA
Pharmacological Enhabled Physical Activity.
נתוני המחקר מראים שלא חייבים "להילחם" בכאב כדי להתאמן. המאמר מציע גישה דו שלבית: שלב ראשון – מניעה תרופתית: במקום לצפות מהמטופל להתחיל להתאמן כשהוא סובל, משתמשים בטיפול תרופתי מונע כדי "להרגיע" את המוח, ולהפחית את כמות ההתקפים אל מתחת לסף הקריטי. שלב שני – חוזרים לזוז: רק אחרי שהמיגרנה התייצבה והעומס פחת, הגוף פנוי להתחיל בפעילות גופנית. הפעילות הזו היא לא רק "בונוס", היא הופכת להיות כלי טיפולי בפני עצמו, המאפשר לשמור על תדירות מיגרנה נמוכה, ויתכן שיאפשר בהמשך להפחית את השימוש בתרופות מניעתיות.
לפי מודל זה, הטיפול התרופתי המונע איננו סוף הדרך הטיפולית, אלא מהווה גישור תרופתי המאפשר פעילות גופנית. הגשר התרופתי המניעתי מייצב את המערכת כך שהמטופל יוכל להתחיל להפיק את היתרונות של הפעילות הגופנית, כמו שיפור בתפקוד כלי הדם ומודולציה של כאב.
פרופ' גל איפרגן, מנהל המחלקה לנוירולוגיה בסורוקה מסביר: " אם אתם לא מצליחים להתאמן בגלל מיגרנה, אל תאשימו את כוח הרצון שלכם. ייתכן שאתם פשוט נמצאים מעל "סף האימון הגופני", לכודים במעגל קסמים. טיפול מונע תרופתי נכון שיוריד את תדירות ההתקפים הוא לא רק פתרון לכאב, הוא המפתח שיפתח לכם את הדלת לחזרה לחיים פעילים ובריאים.
בתמונה המצ"ב: פרופ גל איפרגן – מנהל המחלקה לנוירולוגיה בסורוקה,כללית
צילום: דוברות סורוקה
